צפרא דוויק

משפחות יקרות, אחי ואחיותי לכאב, מפקדים, וחברים של הנופלים, 

שמי צפרא חרמוני דוויק. אחי הגדול, עודד חרמוני, שרת כקצין חינוך של גייסות שריון ונהרג במלחמת יום הכיפורים. עוד מעט, באוקטובר – 40 שנה. 

ומאותו יום אני כואבת. כאב בלתי פוסק. 

והכאב הזה שאני חשה מיום נפילתו של אחי במלחמה הארורה ההיא, בוודאי גם אתם חשים בדומה לו. הפכנו לקרובים זה לזו בגלל כאב. וכך זכינו לכינוי "משפחת השכול". ביטוי קשה ונורא, כי משפחה צריכה להיות מאוחדת בשמחה, בקשרי נישואין, בילדים ובנכדים. לא בכאב. אני לא רוצה להיות שייכת למשפחה הזאת. לא נתתי הסכמה. אבל לא נשאלתי. 

ואחי נהרג בתאונה במלחמה, כי כך קורה. יש מחלות ויש תאונות, ויש תאונות דרכים ותאונות מבצעיות וגם יש קרב ומלחמה. ולא "נתנו את היקר לנו מכל" – יקירנו 'נלקח', 'האסון קרה', אלו  ביטויים מדוייקים יותר, כי אם היו שואלים – לא היינו נותנים! לא היינו מסכימים! 

וזה לא מובן מאליו, שברור לכולם,  שאני , אחות שאיבדה את אחיה היחיד, כואבת כל כך, ושייכת למשפחה הזאת, כי שנים רבות הכאב שלי, שלנו האחים והאחיות השכולים, היה שקוף לאחרים. 

כשאחי נפל הייתי בת 24 וקצת. נשואה. כבר סיימתי את לימודי באוניברסיטה. ברור היה לכל הגורמים הטפוליים, ממשרד הביטחון ועד קציני הנפגעים של צה"ל, וגם למשפחה הרחבה ולחברים,  שאני - הסלע היציב. אני צריכה להיות המשענת של כולם, של הורי השכולים ושל גיסתי האלמנה. 

כאילו לא קרה לי כלום. 

וכולם אמרו שאני צריכה להיות חזקה ולשמור עליהם. כי אני כבר גדולה ויש לי אחריות. וההורים שלי כבר היו שכולים עוד לפני לידתי ולפני לידת אחי עודד. הם איבדו ילד בתאונת דרכים, אמי איבדה את כל משפחתה במלחמת העולם השנייה. אז נשארתי אני לבדי עם אבא ועם אימא ועם תמונות על הקיר והאחריות. 

כשעודד נהרג הייתי בשליחות של הסוכנות היהודית בארצות הברית ולמדתי לתואר שלישי באוניברסיטה. אז לא המשכתי  בלימודים לדוקטורט וחזרנו לארץ, ובגלל האחריות גרתי קרוב ואף פעם יותר לא הסכמתי לצאת לנסיעה ארוכה נוספת של לימודים או עבודה ואפילו לא לגור בירושלים או חיפה – רק קרוב לאבא ואמא; 

וגם הבנתי שיש לי אחריות לדאוג להם שישמחו עוד פעם, כי מי עוד יש להם?! אז ילדתי 4 ילדים, נכדים להם, שישמחו אותם, שיעסיקו אותם; 

ויש לי אחריות שלא יהיו לבד -  וכל השבתות וכל החגים היינו איתם, עם אבא ואימא, וכל פסח, וכל ראש השנה, ובכל הטקסים בחטיבה ובחיל, וביד לבנים, ובאנדרטה של בית הספר, ובאנדרטה של תנועת הנוער, באנדרטה של התיכון שאחי למד בו ושל התיכון שלימד בו הסטוריה, ובאוניברסיטה ובפנימייה הצבאית  ובשריון ושל המועצה המקומית..

והסכמתי שבין עמי ותמי, וכיפה אדומה הילדים שלי ישמעו סיפורי "היה לכם דוד נפלא".

והילדים שלי, הם אף פעם לא היו בסרט והצגה עם סבא וסבתא, אבל הם היו כל שנה, פעמיים בשנה, בחלקה הצבאית; וכל שנה ביום הזיכרון הם בילו אצל סבא וסבתא את כל היום והערב שלפני, ובעיקר, הילדים שלי הלכו בבית על קצה אצבעות ביום הזיכרון וביום האזכרה לחללי המלחמה הארורה וביום ההולדת של עודד וגם בערב פסח ובחגים כאלו משפחתיים, כי "אמא מאד עצבנית ועצובה היום, כי היה לה אח..."

אבל אני הייתי כל הזמן חזקה ואחראית. 

ובגלל האחריות לא סיפרתי כמה כואב לי, כי הם, ההורים שלי, כל כך דיממו בצערם. ולא אומרים למי שכל כך כואב לו, ואין לו כוח לכלום, שאתה זקוק לעזרתו. כי הוא רצוץ, הוא לא משענת.

ואף פעם לא שיתפתי בקשיים, בבית, בעבודה, בבריאות – כי למה, למה שיצטערו עוד..

וגם לא אמרתי שאני נעלבת שיש לו תשומת לב כמו לי, ואני חיה והוא לא, וזה לא משנה לו תשומת הלב הזאת, אבל לי כן; 

ולא אמרתי להם שלא יפה להגיד ש"הבאנו לו פרחים  אז הבאנו גם לך"– הם באו לבקר אותי אחרי שביקרו בבית הקברות, כל יום שישי , כי הוא מת ולא משנה לו הפרחים ואני חיה ודווקא משנה לי; 

וגם לא עשיתי להם חשבון שכל הזמן דיברו על כמה הוא מוצלח ואני לא נחשבתי עד שאמרו לאימא שלי – "את אימא של המנהלת?!" 

אבל אז זה כבר לא שינה לי. כבר התרגלתי. 

הם לא אמרו לי, אבל ידעתי שבעיקר יש לי  אחריות  - לחיות. 

כי הם לא יעמדו בזה יותר ועוד פעם. אז כל הזמן נזהרתי בנסיעות ובטיולים והזהרתי את ילדי, ונדנדתי, ועדיין,  בעיקר על הכביש. 

כשהורי נפטרו חשבתי שזה נגמר. זהו . אני כבר לא אחראית לכלום! 

אני משוחררת. איזה כיף! אפילו יש לי את החופש למות. 

אבל, לא. 

נשארתי עם האחריות לספר. לספר לדור הצעיר – לנכדים, לתלמידים, לחיילים, למי שלא זכה להכיר מי היו אחינו וילדינו והבעלים והאבות,כל הנופלים - מה הם כבר לא יהיו. מה הם יכולים היו להיות. זאת חובתי וחובתנו לספר, כי חיינו היו יכולים להיות כל כך אחרים אם לא היינו בזבזנים כל כך, מבזבזים חיי אדם, חייהם של אהובים ואוהבים, אם הייתה ארצנו מלאה אהבה ואושר, ושלום ואחווה, ולא כל כך הרבה כאב. 

המפגש הזה שמארגן חיל החינוך, הוא בעיני חלק ממסורת והגדת לבניך. נספר לנוכחים המפקדים והחיילים הצעירים מי היו יכולים להיות אהובינו הנפלאים, כדי שידאגו שלא עוד. שידאגו שמה שתלוי בנו, בהחלטות שלנו – חיי אדם יהיו השיקול המרכזי.

והמפגש הזה נועד גם לנחמה. כמו שכותבת רחל שפירא:
"זה בזו נביט

ונתמה שנית

אם ראינו נכונה,

לפעמים אני

לפעמים אתה

כה זקוקים לנחמה".

אני זקוקה לנחמה כל הזמן, כבר כמעט ארבעים שנה.