את בטח תוהה למה עכשיו אני כותבת לך, ומה איכפת לך בכלל מילדים טיפשים שהיית צריכה לטפל בגן שלך.
אז את מכירה את גברת ברוריה ליטני? ובכן, היא דודה שלי, אחות של אבא. ביקרתי אותה בדיור המוגן שבו אתן גרות, והיא הציגה בפני את חברותיה במקום, וגם אותך ביניהן ותארה אותך כגננת הכי מפורסמת בתל אביב ושאת מספרת על דורות של תלמידים  מפורסמים שגידלת! עלי לא דברת וכמובן שלא זיהית אותי, רק הנהנת בראשך באגביות;  נשארת מתנשאת, גם על אישה מדהימה כמו דודה ברוריה.  אז רציתי שתדעי, שסיפרתי לדודתי, שדווקא זכרה את העניין, אך לא קישרה, איזה רשעה מכשפה היית והיא כמובן סיפרה לכל החברות ואני אחראית לכך שמאותו רגע את זוכה בדיור המוגן שלך ביחס מלגלג, מתעלם, מתנשא ומעניש כמו שהענקת לנו.  זה לא נדיב, אבל לא אכפת לי. זה מגיע לך. ושמעתי שאת עוזבת ועוברת למקום אחר. אני עוד אברר איפה. שלא תוכלי לספר בשום מקום שבזכותך השגנו את מעמדנו;  ואני מוכרחה להודות שאותי אולי לא כינית בשם שלילי- מיוחד, אבל אני זוכרת את העונשים. את היית כמו החוקר בספר 1984, מרגע שגילית שאני הכי אוהבת איטריות עם קינמון ושאני אוהבת את ניצה - כל פעם שהכינו לנו אטריות – 

קינמון - סוכר ולפעמים עם גבינה, היית שולחת אותי לשבת עד סוף הארוחה על המדרגות בין קומה א לקומה ב, ואז היית קוראת לי חזרה ושואלת בקול את הכיתה: "נשארו איטריות לילדה הרעה הזאת? כמובן שלא! " וצוחקת בקול מרושע. ופעם ניצה השאירה לי חצי מהאטריות שלה, והכרחת את כולם לצעוק בקול   'ניצה קציצה, הלכה ברחוב והפליצה'. ניצה בכתה ואני החזקתי לה את היד כל היום ובדרך הבייתה ואמרתי לה שהיא החברה הכי טובה שלי. בבית ביקשתי מאמא תעשה לנו איטריות-קינמון-סוכר וגם גבינה למעלה, וסיפרתי לה שהגננת פנינה מכשפה רעה. וניצה בכתה עוד פעם. ואחר כך הלכנו לבית של ניצה, גם אמא באה. אני לא יודעת על מה האמהות שלנו  דיברו, כי זה היה בפולנית. למחרת ניצה ואני הלכנו עם אמא לגן חיות במקום לגן ואבא הלך לדוד יהושע שעבד בעירייה. ואחר כך היה חופש פסח. אחרי חופש פסח את הפסקת לדבר אתי ועם ניצה בכלל. גם בני הלבן ובני השחור ורפי לא קיבלו כל התייחסות ממך. זה היה יותר טוב מהקללות. שחקנו ברכבת ובשודדים ובאינדיאנים, וכשניצה ואני קבענו מה משחקים, אז גם ברופא ואחות ובית חולים ואבא ואמא וילדים. רפי תמיד רצה להיות הילד ולקרוא לבני השחור 'אבא', כי לא היה לו אבא, הוא נהרג בצבא. וגם על זה את אמרת בלגלוג 'יתום מסכן', כאילו למדת בבית ספר אצל מר באמבל  איך להתעלל כמו שהוא התעלל באוליבר טוויסט.                                                                      

אני כותבת לך עכשיו ,כדי להגיד לך שעלבונות וקללות והתעלמות יכולים לשבור בן אדם, ובטח ילד קטן. ואולי עכשיו, כשאת זוכה ליחס כזה והדיור שלך כבר לא כל כך מוגן, אני יכולה לספר לך שאנחנו לא נשברנו כי היו לנו חברים טובים והורים טובים ומישהו שהאמין לנו ובנו.

ניצה היא פרופסורית במיקרוביולוגיה חוקרת סרטן ופעם שאלתי אותה מה גורם לה להיות כל כך נחושה בחיפושיה אחר תרופה, ואמרה שהיא חושבת עלייך ואיך להביס אותך; רפי היה אלוף פיקוד, ורדף אחרי מחבלים בעקשנות ולמבצע הגדול והמפורסם של חיסול תא פעיל בג'נין, קרא "מבצע פנינה". בטח שמעת עליו ולא ידעת ש"זכית". במפגש האחרון שלנו בני השחור, שהוא מהנדס והיה בצוות שהמציא את הדיסק און קי, סיפר שבני הלבן, שהיה פרופ' ידוע לחינוך, נפטר. בני הקדיש את ספרו הראשון לכל הילדים שהצליחו למרות הגננת שלהם. בכל זאת הצלחת לתרום לתחום החינוך לגיל הרך...                      

ואני - אני עובדת מטעם האו"ם בכל העולם, לוחמת לזכויות של ילדים, ליחס של שוויון ולכבוד. ואת משמשת לי דוגמא בכל הרצאותי. אז את מפורסמת!

זהו. ביי. בעצם לא.

עופרה ליטני