מי לא בא לסדר פסח?

כשהגיע פסח, נטע התחילה לגלות סימני עצבנות, או כמו שהבת שלה אמרה "חזרה להתנהגות חריגה, צריך לקרוא להורים". היא נזפה בכל מי שנקלע בדרכה - לירקן אמרה שיש המון פירות רקובים ושהוא יקרן, ולא עצרה גם לנוכח גמגומו והתנצלויותיו והודיעה שתעבור לקנות בירקות שליד הכיכר; למינימרקט אמרה שאין לו מבחר וכמובן, שגם הוא יקרן. בהדרכה הסבירה לכמה מנחות שהן מדקלמות התערבויות, מכניות בתגובותיהן ואולי כדאי שיחזרו לקורס ולילדים הודיעה שיתמות אינה תירוץ וסיבה להיות מלוכלכים, רשלנים ועצלנים בכל תחומי החיים. שזה היה נכון לגמרי, כמו שסיפרה בוכה לשרה חברתה, אלא שלא הגיע להם כי בדיוק הביאו תעודות ודי מצטיינות, בעיקר בהתחשב ביתמותם הטרייה, ובדיוק גמרו לשטוף את הבית והקטנה עמדה עם הסמרטוט ביד ואחיה עם המגב כשהתחילה בצעקות. "אז למה צעקת עליהם?" שאלה שרה, "לא יודעת, משהו עם הכלב ולכלוך על המדרכה, אולי החתולה מילאה את הספה בשערות, אולי חיפשתי מעדן והמקרר כרגיל התרוקן". אבל שתיהן ידעו שזה בגלל פסח וגם הילדים ידעו, שזה רק בגלל ה'מה נשתנה'. 

בפעם האחרונה שחגגו פסח, הם היו עדיין משפחה שלמה. כולם ישבו חגיגיים על יד השולחן, בחולצות לבנות. נטע מאד מקפידה שיושבי שולחן חג ילבשו חולצות לבנות, ואם יש משהו שמכעיס אותה זה שלובשים חולצה שחורה, ובימים אלו היא כועסת כפליים, גם על זה. "נו" אמרה הגדולה, "היא מוחקת כל סימן חיצוני של אבל. אפילו ב"שלושים" לבשה חולצה פרחונית". עכשו חסרים על יד השולחן שלושת האנשים הכי חשובים בחייה – זה שהוליד, זה שגידל וזה שצימח. היא אהבה את כולם, כולם אהבו אותה, והם אינם, ומה היא תגיד ב"מה נשתנה"?! הכל נשתנה. אבל הילדים לא צריכים לסבול. כן, הם יודעים שהכל נשתנה, אבל צריך לאפשר להם להמשיך בחייהם, ואסור להכביד עליהם עם העצב והעצבים שלה. "אולי תבואו אלינו לסדר" שואלת מיכל, ונטע מסרבת, כי אף פעם לא הזמינו אותם לסדר, כי איך יזמינו אותם ואת הילדים ואת ההורים, זה יותר מדי אנשים, והיא כבר שנים לא מצפה להזמנות וההיענות להיות במקום אחר ולא בבית, רק תעצים את ה'השתנה', ברור שהשתנה. "הכל בסדר, אני בשליטה" היא אומרת למיכל, ושרה, וכל מי שמציע. "אנחנו רוצים להיות בבית" וכולם מבינים כל כך ששוב בא לה לבכות ולצרוח בכעס איך קל לעבוד עליהם ולמה מאמינים לה ולמה הם מכבדים את מה שהיא אומרת; הרי כל מה שהיא רוצה זה להצטנף כעובר, לשכב על המיטה, שיעטפו אותה כמו בלינצ'ה, והיא תישן שינה שלווה וללא הפרעות וללא חלומות וכשתקום הכל יהיה כמו פעם. זה לא הולך, אפילו עם כדורי שינה יש לה חלומות ובעיקר סיוטים; גם כשבעלה בא לה בחלום, זה היה סיוט. לא שהחלום היה מפחיד, היא התעוררה בתחושת אכזבה על שהתעוררה ובכעס שזה רק חלום. 

המחשבות האינסופיות והמעגליות גרמו לנטע כאבי ראש, ולעתים קרובות גם שלשולים. הרופאה רצתה לרשום לה כדורי הרגעה ממשפחת הפרוזאק, אבל היא סירבה. היא צריכה לשמור על ראש צלול ואין לה זמן לשבת בבית. ו"איך אפשר להשתלט על ניהול הבית, הילדים, העבודה ואמא אחת קשישה מאד, כשלוקחים אופיאטים", היא שואלת את הרופאה, ו"איך אדע, אם אי פעם יהיה לי מצב רוח טוב, אם זה מלאכותי או, כמו שאומרים, 'השלמתי עם האובדן.'" הרופאה הנבוכה מהנהנת ומציעה שתחשוב על זה ותחזור אליה אחרי החג ואולי כדאי שתראה איש מקצוע מבריאות הנפש.