לפני כמה שנים, באחד מהתקפי הנוסטלגייה שלי, חיפשתי חברים ותיקים בפייסבוק, ובחיטוטי מצאתי אותו. רופא חרום או מה שזה אומר במיאמי, פלורידה. זה ממש הצחיק אותי. עם כל הזקנים היהודיים בטח יש לו המון עבודה, ובסופו של דבר לבחור לגור במיאמי ולא בישראל, נראה לי ממש ירידה ברמה. 

אני מציצה שוב באיש המבוגר שיושב שם, הוא די מקשיש, ואני תוהה מה הקשר בינו לבין הבחור הגבוה והיפה שאהבתי, כל כך אהבתי שהסכמתי להצעת הנישואים שלו, למורת רוחם של הורי ושל אחי. נסענו לארה"ב להכיר את הוריו, אפילו עשו לנו מסיבת אירוסים, והכל היה קטסטרופלי. הם חשבו שאני מפונקת וגיא חשב שאני צריכה לעבוד ולפרנס אותו כשאסיים את התואר. "את רוצה שאני אהיה רופא טוב, נכון?" היה חוזר ושואל, ואני בתוכי חוזרת ואומרת לעצמי, מי אתה שתגיד לי מה לעשות, מי אתה שתחליט עלי, אני לא שמה ז' איזה רופא תהיה, פאק יו, שההורים שלך יפרנסו אותך ועוד מאחלת לו כל מיני מרעין בישין. הייתי תקועה איתו בארה"ב, אבל כשחזרנו לארץ העפתי אותו, יחד עם כל מתנות האירוסין ,והמשכתי בלימודי. 

האיש הקשיש הגבוה זז בכיסאו וסימן למלצרית. היא אמרה לו משהו והוא חייך. זה הוא! חד משמעית זה הוא! הגב הכפוף, מחפה על גובהו, האף הארוך והצר, המשקפיים. והחיוך החושף חניכיים. מה אני עושה עכשיו? שברתי לו את הלב לפני 40 שנה, אז מה הטעם לגשת לקשיש הזה ולהזכיר לו שאני הכלבה ההיא. ואולי הוא ישמח לראות אותי ויחשוב ש'איזה מזל שלא התחתנתי איתה', כי בטח התחתן עם איזו שחקנית כדורסל חטובה בלונדינית שניהלה לו את הקליניקה הרפואית. אבל אולי בכל זאת, בשביל עצמי, בשביל איזו שהיא סגירת מעגל. ואני ממשיכה להתבונן ובינתיים המלצרית מביאה לשולחן סלט ועוד משהו וקנקן מים ושמה שתי צלחות. למי, אני תוהה. ואז יוצאת מבית הקפה, כנראה הייתה בשירותים, אישה נאה ונגשת לשולחן שלו. היא באמת גבוהה, מלאת גוף, בטח ילדה לו כמה ילדים, ונראית לא רע בכלל, נראית טוב, אפילו. הוא כבר אוכל, היא גורפת משהו לצלחת. אני אחכה שיסיימו את הסלט. אולי מרוב תדהמה יפלוט עלי סלט. 

יצאתי מאחורי העמוד והתיישבתי חזרה אצל שולחני, בזווית שאינה מסגירה אותי. שרה שואלת אותי לאן נעלמתי, ואני בשקט, כממתיקת סוד, שואלת אותה אם היא זוכרת את גיא. "נו, מה השאלה?!" היא תוהה. "מה נזכרת בו פתאום". "הוא פה" ואני מסמנת לה על השולחן מאחורינו שמוסתר מעט עי העמוד. "וואלאק! זה באמת נראה דומה לו. קשיש, אבל דומה. ומה עכשיו? את רוצה לברר אם זה הוא? לדבר איתו?"  ואנחנו מדסקסות את האפשרויות ובינתיים שם מסיימים את הסלט ומבקשים מהמלצרית קפה וזה עכשיו או לעולם לא. 

אני מחליטה לגשת לשולחן, ושרה מצטרפת אלי, כי אחרי הכל גם היא הייתה בעניינים גם לפני 40 שנה.  אני עושה את עצמי הולכת לשירותים, עוברת על יד השולחן שלו, ואז חוזרת, עוצרת, מתבוננת, ושואלת בקול "גיא?" הגבוה הקשיש מרים את ראשו, ואומר "כן" וזאת שלידו נועצת בי עיניים סקרניות. "וואו! תהיתי אם אני מזהה נכון". "מי את?" הוא שואל, וקולו צרוד וקצת רועד. "אתה לא מזהה אותי?" והוא מניד ראשו לשלילה. "טוב לא נפגשנו 40 שנה, אני איריס". "איריס?" הוא שואל. שרה ואני מחליפות מבטים. "הייתי חברה שלך" אני אומרת, ומתחילה להיות מוטרדת. עד כדי כך הוא שונא אותי שלא מוכן לזהות אותי?! "באמת?" הוא אומר, "בטח לפני הרבה שנים". "כן, היית סטודנט לרפואה". "אני כבר לא רופא יותר", הוא אומר כאילו לעצמו.

אני מסתכלת על האישה ועושה סימן שמשמעו WTF הולך פה. האישה אומרת "גיא כבר לא יכול לעבוד, אבל היה רופא טוב מאד", וכל זה במבטא רוסי כבד מאד. גיא מחייך ושואל אותה אם אפשר לקבל גלידה. האישה קמה להביא גלידה ומתקרבת אלי ולוחשת באזני "הוא יש אותו אלצהיימר".  

"וואו! איזה סיפור!" אני אומרת לשרה, שאחזה בידי, והוליכה אותי בעדינות למכונית. "איזה מזל שיש לו אלצהיימר" היא אומרת "הוא בטח היה אומר משהו שהיית יוצאת ממנו רע". "כן, אני בטוחה שהיה אומר שנורא השתניתי והתכערתי". "גם זאת אפשרות" היא עונה ושתינו מסכימות שהיה לי מזל גדול שלא התחתנתי עם גיא. הנה קבלנו עוד הוכחה, אם בכלל היה ספק.