בקצה ההמון עמדה גברת עם כלב קטן ברצעה אדומה שכנראה נבהל מהרעש ורץ סביבה כורך את הרצועה סביב רגליה.

אם לא תשים לב, תיפול כשתזוז. התקרבתי אליה להזהירה ואז ראיתי בין ראשי האנשים את הצומת. במרכזה עמדה טויוטה אפורה מעוכה לחלוטין בחזיתה ומולה, הפוכה על גבה יונדאי אי- 10 וגלגליה עדיין מסתובבים כמו דג מחוץ למים מפרפר. פילסתי דרכי בין האנשים, לראות מקרוב, כי משהו היה מוכר לי במכונית הזאת. לא הטויוטה, אלא היונדאי.

זה היה טיפשי כי כל המכוניות נראות אותו דבר, אבל בכל זאת הרגשתי כאילו נפגשנו כבר ושאני חייבת לדעת מי יושב שם ואולי הוא לא יושב ואולי הוא שוב חסר אונים תלוי על חגורת הבטיחות. בדיוק כשהגעתי לשפת המדרכה, הגיעה גם הניידת שהייתה מתוך חמש שהגיעו אחריה, האחת מאבן גבירול צפון , השנייה מאבן גבירול דרום, עוד אחת מארלוזורוב ושתיים חמקו מז'בוטינסקי לתוך האי תנועה חוצות אותו מטפסות כאילו היו סוסים והשוטרים פרשים קוזקים מגדודי בוגג'ונים ג'ונים דוהרים לקרב על חיי הנהגים.

ניסיתי להתקרב עוד יותר ושוטר אחד צעיר ושחרחר שיצא מהניידת צעק עלי "להתרחק גברת, מסוכן כאן". "אני חושבת שאני מכירה את הנהג" אמרתי לו בהיסוס, והוא כאילו קולט את אי הביטחון שלי, מנופף בידו בביטול וצועק להמון סביב "זוזו לאחור בבקשה, אנחנו מבצעים פינוי". הגלגלים החלו להאיט והשחרחר צעק לחברו "מכבי אש בדרך?"  ,"אמבולנס מגיע מאיכילוב" ענה והצעיר כתוהה מה יעשה עם אמבולנס, סימן לנהג בניידת להתקרב ליונדאי, בידו כיוון לעצירה בסמוך אליה ונשכב בין שתיהן להתבונן לתוכה פנימה.

ככה הייתי מתכופפת לארגז ששמש את שחר בתור בית בחצר שלנו. "לא רק ליעל יש בית" הייתה אומרת, "גם לי יש". ובהמשך כשהוסיפה לו תריסים ירוקים על הפתח שחתכנו בו לחלון ואמא שלי תפרה לה וילונות קטנים צהובים, ואפילו אוזני ארנב קנינו לה, אילצה את כולנו לאמץ את דמות הג'יראפה – אבא, אריה –אמא, ורק לסבתא שלה לא נשאר. ביום א' זה היה הבית של שחר, ביום ב' של מיץ פטל, ביום ג' – הוסיפה עוד כמה ארגזים קטנים שלקחה ממתקן הקרטונים של המכולת והערימה על הארגז הגדול ויצרה בית דירות. ביום ד' שיכנה את מימי החתולה באחד הארגזים מפתה אותה להישאר עם פסטרמה מהאריזה של דל שומן, הושיבה צעצועי חיות בכל אחד מהם והכריזה על דירה להשכיר. ביום ה' נעלם הבניין ונוסף גג אדום וכיפה'לה קיבלה סל מלא מצרכים שאספה במטבח והודיעה שהיא הולכת לסבתא.

אבל עכשיו האדום היחיד שאני רואה בעיניים זאת לא שכמיה, אלא צל שמכסה אותן כדי שלא אראה מה שהשוטר רואה. אני מנסה להיזכר במספר האוטו ולא מצליחה. דחפתי עצמי מסביב לאורך מעגל האנשים  הקרוב ביותר למכוניות להתבונן ביונדאי מזווית אחרת, אולי אראה את המספר ואזהה אותו. התחיל לי לחץ מטורף ברקות והרגשתי בחילה מטפסת לי מהבטן למעלה לגרון. איך שאני מגיעה מול האוטו מגיע אוטו מכבי אש ושוב דוחפים את כולנו הצידה. אני רוצה לצעוק להם שוב שאולי אני מכירה את הנהג אבל לא מעיזה שאולי אעשה עין הרע ובסוף יצא שבאמת זה מי שאני חושבת. תמיד סמכתי על תחושות הבטן שלי, והפעם אני מעדיפה להתעלם מהן בעיקר כשיש לי בחילה מהבטן הרגישה הזאת. השוטר השוכב התרומם וקרא למכבה אש לבוא לעזור לו.

"צריך רתכת?" שאל הכבאי שנראה כמו בצעצועים עם הכובע הצהוב הזה והז'קט הכחול עם פס אדום. ממש כבאי מפישר פרייס, חייכתי לעצמי והסבתי מבטי במבוכה כשקלטתי את מבטו הכועס של האיש לידי, כאילו אמר "מה יש לך את מחייכת בתאונה, אולי מישהו פצוע מאד, טפשה אחת." היה לו את המבט של כוכבה המורה כשאמרתי בשיעור טבע על החיידקים שאולי גם אנחנו חיידקים בגוף של ענק וכולם צחקו. לא צריך רתכת. הם משכו יחד את הדלת וכולנו הבטנו בדממה שרק רעש הדלת החורקת הפריע אותה.

ידעתי שהוא שואל עכשיו על מצב הנהג, כמו בסרטים, ושהוא מחפש מספריים ענקיות לחתוך את החגורה, אבל הכבאי לא זז והם השתופפו יחד על יד הדלת הפתוחה והגלגלים שהפסיקו לפרפר העבירו ללב שלי את הרטט כמו בטלפון שבור, וחומץ עלה לי לפה. התבוננתי סביב לראות איפה אפשר לירוק ואז ראיתי שהאיש עם המבט הנוזף מחייך וחשבתי שהוא נראה מטומטם ואווילי, אבל המבט שלו היה נעוץ בכיוון של היונדאי, ולכן הסתובבתי מהר וראיתי שהשוטר והכבאי התרוממו וביניהם, נשען, קצת רפוי וכנראה מטושטש לא הבן שלי. רצתי מהר לכניסה של מועדון ויצו שהיה פעם מועדון לאלמנות, אבל גם אליו לא הלכתי, והקאתי ישר על השער, אבל רק בפינה שלו. 

כשהתיישרתי עמד מאחורי איש מגן דוד ושאל אם אני בסדר. הנהנתי והוא אמר שאיזה מזל היה לבחור הזה וגם להוא מהטויוטה שלקחו עכשיו באמבולנס כנראה היה מזל כי יש לו פגיעות קלות. אמרתי לו תודה והלכתי לאלמביקה ממול, אחרי 'פלאפל 3 טעמים' וקניתי מעיל, שתי שמלות, תיק ונעליים. ולא היה אכפת לי בכלל כי חיים רק פעם אחת. ככה הבן שלי אומר לי תמיד.