אוגנדה

ביום שני הגיע דוא"ל מוזר. צורף אליו מכתב עטור דגלים בירוק וצהוב ואדום וחום עם תרנגול באמצע. , הדגלים לא מוכרים לי. תרנגול יש לפורטוגל, אם איני טועה. בכותרת של המכתב היה מודפס, באותיות עם גופן מיוחד:

Consulate of Ugandah.  

בגוף הדוא"ל היה כתוב: 

גברת נכבדה, אנחנו מבקשים להזמינך להצטרף לביקור של אנשי מקצוע מתחום הבריאות - רופאים ואחיות, ומתחום הרווחה- עובדים סוציאליים, באוגנדה. הביקור בחסות משרד הבריאות והרווחה באוגנדה ובמהלכו נפגש עם מעצבי מדיניות במדינה, נסייר במתקנים רפואיים ונפגוש פעילים בקהילות שונות. כיו"ר איגוד העובדים הסוציאליים בישראל, נשמח להשתתפותך בביקור זה ונשמח לתרומתך בהסברה ובהדרכה לפעילים ועובדים מקומיים במדינה זאת. 

על המכתב היו חתומים ד"ר שי פינטוב  וד"ר פלדמן. הכרתי את שמו של פלדמן כי היינו יחד במריבות עם משרד הבריאות והוא מייצג את הרופאים עובדי המדינה. גילוי נאות - היו בינינו מריבות קשות, אז מה לו ולהזמנתי לאוגנדה? טלפנתי לממונה על קשרי חוץ במ. הרווחה. מה נפל עליכם, שאלתי, הרי אני לא איש המערכת. היא לא ידעה על מה אני מדברת ובכלל התפלאה שלא פנו אליה ואולי דווקא צריכים להזמין אותה, כי היא מאתיופיה באפריקה, והיא תתחבר יותר טוב ממני. אבל, אני מדברת אנגלית יותר טוב ממך, עניתי, ואני לא צריכה לבקש רשות מה להגיד ולא מיישרת קו עם השר. וסגרתי את הטלפון מעוצבנת. בסוף הם שלחו 3 עובדים בכירים, אבל רק בגלל שאחת הייתה אשתו של רופא שגם יצא במשלחת והשניים האחרים נשואים זה לזו. ובעיקר בשל העובדה שהביקור לא תוקצב וכולנו החלטנו שמספיק חשוב לנו לנסוע, ולי היה תנאי שכולם הסכימו לו – לראות גורילות בשמורה שעל גבול רואנדה. הסכימו ושילמנו ממיטב כספנו למסע הזה.

לאחר לילה בבירה של אוגנדה, שהיא מודרנית ומלאה במסעדות, חנויות יוקרה ורכבים כמו לקסוס וג'יפים 4 על 4, שאני יודעת שעולים כמה מאות אלפים, יצאנו לאחת מערי השדה מרחק כמה שעות. עברנו דרך משכנות העוני של קמפלה וכפרים עלובים מאד בדרך, בתי בוץ וטיט שסוככים עליהם ענפים ועשבים או פח גלי, ערימות זבל, מקשאות אבטיחים ומלונים; תרנגולות מסתובבות חפשי על הכביש ואלפי אופניים וטוסטוסים נושאים רוכב נוסף וסלים מלאים  כל טוב מתנדנדים עליהם. האבק עלה מהדרכים, שמרביתן אינן סלולות וילדים לבושי בלואים עמדו על יד כל עץ וליד כל באר, נושאים מיכלים וענן זבובים סביבם. לשאלתי מה זה המיכלים האלו, הסביר הנהג שהם הולכים להביא מים מן הבאר של הכפר, כי אין מים זורמים בכפרים. 

התחלנו בביקור בבית חולים שד"ר שי משמש כמנחה שלו.  בחוץ על הדשא ישבו המוני אנשים, לפניהם קערות פלסטיק בגדלים שונים ומיכלים לבנים וצהובים פזורים סביב. בפינות החצר דלקה אש  תחת מתקני מתכת שעליהם דוודים ונשים בוחשות בהם. 

למה יש פה בחוץ הרבה אנשים? מה הם עושים? שאלתי את ענת, אשתו של שי. אלו משפחות של יולדות וחולים. הם מביאים להם מים, אוכל ועושים להם כביסה, השיבה ענת, כאילו זה ברור ולא תמוה. אין מים בבית חולים? יש לניתוחים, אבל לרחצה ובישול, לא תמיד. ובאמת, ריחות לא נעימים עלו מהחצר ומהחדרים. 

הוגש לנו כיבוד שהובטח לנו שהוכן בקפידה. חצי שעה לאחר הארוחה התחלתי לחוש רע. כאבי הבטן שלחו אותי לבילוי בן כמה שעות בנוחיות שניקיונה תלוי בדלי המים שיש למלא מהברז המטפטף. עד הערב כבר בערתי עם חום גבוה ושמחתי שאני במשלחת עם רופאים שיודעים לאבחן. אז אבחנו קלקול קיבה ולא שללתי גם תגובה לחמאה שהייתה באוכל – אני רגישת לקטוז. ממש צריך להיות רופא בשביל זה, מלמלתי מתוך חום ושתיתי קולה שמצאו באיזה מקום. בלי קרח, כי מי יודע מאיזה מים הקפיאו אותו.