סדנת הכנה לטיפול בקשיים בחיים

מכירים את התרגיל שעושים בהפעלה קבוצתית, תרגיל הכרות, זה שמבקשים מכל משתתף לספר על עצמו בכמה מלים. ותמיד הראשון מתחיל והשאר מחקים אותו: אני עופר, אני עובד סוציאלי בלשכת הרווחה באשדוד; שרתתי בצבא ביחידת שריון. אני בן 37, נשוי ויש לי 2 ילדים מתוקים. אני גר ביבנה. זאת שיושבת אחריו תמשיך באותו דפוס: אני שרון, אני אחות, אני גרה בחדרה ועובדת בהלל יפה. מיילדת (חיוך זוהר מופנה לקבוצה), בת 40, נשואה לגל המקסים ויש לנו 3 בנות  מ ד ה י מ ו ת. שרון הוסיפה טאצ' אישי והרזה שיושבת לידה כבר זזה בכיסאה באי נוחות: שמי מלכה, אני מורה לאמנות וגרה בחולון. עכשו גם חלק מהקבוצה זזים בכיסאם במבוכה, מה? אין לה בעל? אין לה ילדים. בת כמה היא? מלכה מסתכלת על ברכיה וסומק על פניה. הבלונדינית החמודה מחליטה להציל את הקבוצה ואומרת: שמי ענבל, אני מנהלת משאבי אנוש בחברה קטנה, אני רווקה וגרה בהרצליה. מלכה נושמת לרווחה וענבל מאד מרוצה מעצמה. גם גדי הרווק השרירי שהציג עצמו כיועץ פיננסי מפגין שביעות רצון עצמית. בסוף גם אני הייתי צריכה להגיד משהו. אז אמרתי: אני בודדה. וזה כל מה שאמרתי. כולם הסתכלו עלי בתימהון. אני די ידועה ויש עלי כמה דפים בגוגל, אז מאיפה באתי להם עם "הבודדה" הזה? ואם זה לא מצב פיזי, כי ברור שיש אנשים סביבי,  אז מה פתאום אני מעלה מצב רגשי כשנתבקשנו להציג את עצמנו וכולם יודעים שזאת הצגה דמוגרפית יבשה. ומי בכלל רוצה לדעת מה את מרגישה. אנחנו רוצים לדעת אם את נשואה או רווקה, יש לך ילדים, במה את עובדת עכשיו, איפה את גרה, לראות שיניים כשתחייכי. בקיצור, הגזמת. לא התכופפתי. המנחה שאלה אם אני רוצה לפרט, מה לפרט, שאלתי. להוסיף משהו, היא אומרת. אולי נגמור להכיר את כולם, הצעתי. אז כולם הסתובבו לאלו שנותרו ושמענו על עוד כמה ילדים שאין כמותם ועוד כמה בנות זוג ובני זוג וגם היו שתי חד הוריות ועוד גרושה. המנחה אמרה שהיא מודה לכולנו על השיתוף ועכשו נעשה עוד תרגיל הכרות ונא להתחלק לזוגות. אני שונאת את התרגילים האלו. ברור שבסופו אני אצטרך להציג את בן/בת זוגי וישמרנו אלוהים, אם לא אצליח לחייך אליה או אליו באהבה ואביע  הערכה בזמן שאעשה זאת. אין לי כוח שהעוינות כלפי תתחיל כל כך מהר, בשעה הראשונה. הצעתי למלכה להיות זוג לשם ההכרות. מלכה הססה לרגע, מה היא צריכה לשאת תיק של בודדה, כשהיא בעצמה לבד. אבל הייתי מתוקה כדבש וראיינתי אותה ראיון עומק כמו מחקר איכותני לדוקטורט והיא כמובן השתפכה בפני מיד. הזמן נגמר והיא לא הספיקה לשאול אותי דבר, אז אמרתי לה שאני גרה בתל אביב ואני מרצה בכל מיני נושאים היום, ופרשתי מהעבודה המסודרת כבר לפני 3 שנים. ואחים? שאלה מלכה, אין. מתו, נהרגו. היא כבר לא שאלה על בעל וילדים. וגם כי נתבקשנו לחזור למעגל.